יום שני, 18 בינואר 2016


מחר בבוקר אוביל שיחה במועדון אמהות לתינוקות במשגב.
נשים צעירות שזה תינוקן הראשון, או השני או השלישי..
אני הגעתי לקבוצה כזו גם עם ילדי הרביעי והחמישי..
ולא שמעתי שם את מה שאני הולכת לדבר עליו.

המארגנת שאלה אותי על מה אדבר.
ואני השבתי - על מה שאני תמיד מדברת .
תמיד - מזה כשש שנים. מאז השתנתה צורת החשיבה שלי,
ובעיקבותיה ההתנהגות שלי, הרגשות שלי, וכל עולמי הקרוב..
עד אז, חשבתי ודיברתי ממקום שהרגיש פעמים רבות שהחיים דפקו אותו.
הרגשתי כל הזמן לא מספיק טובה או מוצלחת,
ושהילדים שלי משקפים אותי - וגם הם לא כל כך מוצלחים או מיוחדים.
סגירת היום בתחושת - "נו, אז זה מה שנקרא חיים - לא משהו"
היתה תחושה יומיומית. היא נבעה מצורך להיות משמעותית,
מרצון להצליח בכל מישור, מחוסר מיקוד במה שאני עושה,
מדרישות יתר מעצמי - ומהחיים.
והיא נבעה בעיקר כי לא ראיתי ולא הכרתי במי שאני ובמה שאני עושה.

השינוי פיעפע לאט, אבל בבטחון.
מרגע שהכרתי ונחשפתי לדרך בה אני עובדת,
מובילה אנשים בעזרתה ומלמדת אותם את מה שאני יודעת -
מאותו רגע לא הרפתי.
הבנתי שהכל יכול להיות אחרת. 


זו צורת התבוננות. זו שפה פנימית. זו ידיעה 24/7 ללא קשר למה אני עושה,
לכמה אני מרוויחה, למחמאה או ההתעלמות שאני מקבלת.
זו ידיעה מי אני. מה אני. ולמה אני עושה מה שאני עושה.
וכל זמן שמנסים להבין את זה דרך אישורים מהעולם החיצוני - אנחנו בחולשה גדולה.
אז מה אגיד בפשטות לאותן אמהות שיבואו?
אגיד להן, שמרגע שתינוקן נולד - נולד תהליך מקביל.
שככל שהן יקבלו, יסלחו, יכילו, יאהבו את עצמן -
כך  גם הילד שלהן יקבל, יסלח, יכיל ויאהב את עצמו.
כמה פשוט. כמה מורכב ולא קל להשגה..


ואת זה גם אלמד בקבוצה שתיפתח עוד שבוע וחצי בכרמיאל.
ועל זה גם אדבר ביום ראשון הקרוב בשמונה בערב חשיפה האחרון.
וזה בעיניי הדבר החשוב ביותר שיש בחיים. 

לראות, ולחיות מתוך מה שיש.
כי לא משנה מה עושים, מה עובדים, מה מנסים לקדם
אם זה לא נעשה ממקום מקבל ושלם עם מי שאתם
החריקות יראו למרחקים,
וההדהוד בחייכם יורגש למרחקים.
והצרימות בעבודה, ביחסים, בבית, בהורות, בזוגיות, במיניות - בכל מישור -
הצרימות האלו יהיו שם כל הזמן.
ויפריעו. ויציקו. ויעמדו מתחת לכל דבר - ולא יתנו מנוח.
כי באנו לכאן להנות . ולא כדי לסבול. 

יום חמישי, 7 בינואר 2016

סיימתי היום סדנה נוספת לחיילים לקראת שחרור..
היו שם שניים , בן ובת, שהזכירו לי את החשיבות הגדולה של עבודתי בעולם 
והיכולת המיוחדת של הכלי שלי - "תודעת קוד הקיום"
לראות את הייחודיות בכל אדם - ולהראות אותה לו..

כמה קשה להיות שונים, מיוחדים, בעיקר בגילאים הצעירים, 
כשהתחושה של השונות והאחרות ובעיקר הבדידות
כל כך קשה מול הרצון להיות אהוב ומקובל חברתית..
(גם כשמתבגרים זה בכלל לא קל)
כשהמחיר שנגבה סביב האישיות הכל כך מיוחדת, 
שמקפלת בתוכה יכולות גבוהות מאד של ראיית האדם לעומק, 
של ריפוי, של הילינג בכל הרמות, של ידיעת מסרים מעולמות עליונים וקריאה אינטואיטיבית של המציאות והאנשים שסביב
 של ידיעה מה הזולת מרגיש ואינסוף רגישות 
של יכולות אמנותיות נשגבות ושל הבנה עמוקה של יופי
של יכולת לגעת עמוק בנפש האדם וליצור הבנה ותהליך - 
כל אלו מפוספסים על מזבח הפגיעות, 
על התחושה שאתה לא מובן, 
על ההרגשה שמה שלא תגיד זה לא יוצא מדויק.
החוויה המרכזית של אנשים כאלו,
שרבים מהם הופכים עם השנים למטפלים ומרפאים בדרכים שונות, 
היא של שקיפות
העולם לא רואה אותי. 
אבל גם אני לא יודע מה מיוחד בי - זאת אומרת לא רואה אותי..

במעגל השבוע לאנשים מבוגרים היתה אשה טובת לב מעין כמוה...
כולם ראו את זה, וידעו את זה.. 
בשיחה שניסיתי להראות לה את תכונותיה המיוחדות
לקח לה זמן רב להגיע ו"להודות" בנפשה הטובה
וביכולת העזרה האינסופית שבה לאחרים...

אז כשבני שאל אותי, למה אני עושה את מה שאני עושה, 
אמרתי לו שאני רוצה שאנשים ידעו מי הם. שידעו את הייחודיות שבהם.
שילכו בעולם כשצו "דע את עצמך" משמש להם נר וכיוון, 
והם לא שוכחים לרגע ולא נותנים לאף אדם או מצב לבלבל אותם בידיעה הזו..
כן. גם אני עושה את התהליך הזה. יום יום.
וזו שליחותי בעולם. 
וזה היעוד שלי..( לפחות חלק גדול ממנוface1)

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

ערב המבוא לסדנה הולך ונבנה, ואני מזכירה וחוזרת אליך
שלא תפספסו..
על מה נדבר? ומה יהיה שם? ובכלל - למה אני חושבת שזה כזה כדאי??

תודעת קוד הקיום באה אל חיי אחרי שנסיתי משך שנים מאד ארוכות לשנות
נקודות תקועות ויחסים גרועים שהיו בבית שלי.
מה לא ניסיתי?
טיפול אישי, טיפול קבוצתי, יעוץ הדדי, שלום לאלימות,
רייקי, פרחי באך, טתא הילינג ועוד ועוד..
כולם הפכו להיות לי כלים ודרכי עבודה
אבל לא שינו באופן מהותי את היחסים. הכעסים, התפרצויות הזעם,
האשמה והליכה לישון בהרגשה רעה היו מנת חלקי היומיומית
בנוסף היה רעש אינסופי בראשי -
מה אני עושה?
מה אני אמורה לעשות?
למה ככה ולמה דווקא אני?
ולמה למרות כל הנסיונות, כל עשרות אלפי השקלים שהשקעתי - הכל נשאר בסופו של דבר די דומה ודי תקוע.

נכון, לדינמיקת החיים ולאופי המשפחתי וגודל המשפחה יש את ההשפעות שלהם.

אבל עד שלא הבנתי לעומק את אחריותי לכל רגע ורגע בחיי
עד שלא הבנתי את מהות היחסים שיצרתי ומה ביקשתי בהם ולמה דווקא ככה
עד שלא הבנתי מה הקוד והיסוד שלי שפועלים/מפעילים את דרכי בעולם
עד שלא ראיתי מה אני רוצה לממש בכל רגע נתון ולכן מביאה על עצמי התנסויות כאלו ואחרות
ועד שלא חוויתי אהבה אמיתית. בלתי מתפשרת, בלתי תלויה ומתוחזקת יומיומית למי שאני -
כלום לא זז.

ולא יכולתי לקבל את כל זה - אלא מאדם שחי ככה. שהיה לי מודל. ששימש השראה,
ולימד אותי את הדברים האלו ועוד רבים.

ואת כל זה אני מאד רוצה להעביר הלאה.
הסדנה היא מבית Walk about LIFE -  ונקראת "האומץ להיות אני - בתודעת קוד הקיום"

אז אם מרגיש לך נכון
 ועוררתי את סקרנותך
בואו לערב מבוא. יום ראשון שמונה בערב, מצפה נוף 72 בכרמיאל.
יהיה נעים, טעים ומחכים

זו סדנה ראשונה של חברת Walk about LIFE
אני מתכוונת לפתוח סדנה נוספת בחיפה השנה
ואם אתם מכירים עוד אנשים שזה יכול להתאים להם, מישכו אותם בשרוול ובואו איתם..


יום רביעי, 22 ביולי 2015

שואלים אותי מה מיוחד בדרך שאני עובדת..
ואנסה הפעם להסביר כי מדובר על דרך, תודעה פנימית, חוויה שונה לחלוטין מכל הדרכים האחרות בהן פגשתי.
אפשר ללמוד כלי טיפולי מסוים.
אפשר ללמוד כלי חשיבתי מסוים.
אלו כלים בלבד . ניתן להשתמש בהם, ניתן גם ללכת לסדנה שלהם וללמוד אותם.
באה אלי אשה שעברה מלאמלא תהליכים. היא גם ידעה בלי סוף דרכי טיפול. אבל בסופו של דבר, לא הצליחה להחזיק בהרגשה, בידיעה, מי היא רגע אחרי שהיא סיימה לטפל/לעשות/ ליצור.
כדי להחזיק תודעה כזו, כדי לשנות חשיבה, הרגשה והתנהגות,
צריך לעבור תהליך הרבה יותר עמוק, מכוון, וכן, עם מישהו שיודע לאן הוא מכוון כדי להגיע לשם.
 תודעת קוד הקיום היא דרך התבוננות וחשיבה שונה לחלוטין על החיים, שמובילה לתחושות שונות ובעיקר לידיעה עצמית יציבה ונוכחת.
אותו עמוד שידרה פנימי, שאנשים פעמים רבות חשים שהוא לא שם, זו תוצאת התהליך. ידיעה על ענקיות , מלכות פנימית שלא חייבת הוכחות חיצוניות. ניתוק מהתלות בעולם חיצוני כדי לאשר את מי שאנחנו, ופשוט - חוויה. הוויה. תודעה. מילים גדולות שכשחיים אותן פשוט מממשים את המתנות שבאנו להיות בעולם.
אנחנו מחפשים , כל הזמן, מה אנחנו כן עושים.
אני מלמדת תודעה של יש , של שפע - במקום התודעה הקבועה הרגילה אצל כולם - של חסר, של אין.
למשל - אותה אשה לא ראתה במה היא מבורכת אלא אם היא הרוויחה כסף בעמל כפיה. לימדתי אותה לראות שבכל התנהגות שהיא עושה, גם בתקופות שלא נכנס שקל הביתה, יש חוכמה ויש דיוק רב.
מה שקרה לה, שהיא הפסיקה לכעוס על עצמה במקומות האלו,
והתמקדה במה היא כן עושה.
הרעש הפנימי שבראשה, הספקות, הבושה התחלפו בידיעה, בהבנה, באהבה לדברים המדהימים שהיא כן עושה.

אין שום דרך שאני פגשתי שנותנת מענה כל כך רחב מבחינה רגשית ותודעתית -  מחיים של סבל וספק, של מחשבות טורדניות ועשייה כפייתית - התהליך מביא ליציבות רגשית והנאה מהחיים כמו שהם.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר, כי הרבה מהתחושות נוצרות באמת מעצם התהליך. זו גם הסיבה שלא תמצאו הרבה מילים באינטרנט על קוד הקיום,
זו גם הסיבה שלא תמיד זה ברור. אנשים יוצאים מפגישה וחווים שקט פנימי רב, נינוחות והרבה מחשבות חדשות בראשם.
וזו הסיבה, שמכל הכלים שהכרתי, זה המקדם לאורך זמן הכי הרבה, ומייצר שינוי אמיתי לאורך זמן ולא רק לטווח הקצר...

יום ראשון, 5 ביולי 2015

היום אני הולכת להביא לכם מוצר חם חם,
משהו חדש שאני עובדת עליו 
www.mat.co.il/Bmc
אבל קודם אספר מאיפה הוא נולד -
מכירים את אחד הרגשות הכי פופולריים אצל הורים?
חשבת על אהבה? על שמחה? על קבלה?
אולי, אבל לפניו זוכה בתחרות בפער ניכר
רגש האשם.
למה לא הייתי סבלנית?
למה שוב הכנתי סנדויץ' משעמם?
למה אני לא שמחה שהוא בחופש הגדול?
למה אני מסתכלת בסלולרי במקום עליו באמצע מסיבת סיום??


רגשות אשם והורות-  חיבור שברור לנו שהוא ביחד.
זה חלק מהשיחה ההורית שלנו.
זה חלק מההרגשה שלנו כהורים.
אני מנסה להיזכר מתי אצלי נולד רגש האשם הזה ודבר ראשון אני נזכרת
שעוד הרבה לפני שהפכתי להורה היה הרגש הזה חלק מהמורשת שלי,
חלק שטופח, הושקה ודושן יום יום גם כמודל
כששמעתי וחוויתי בתוכי את שיחותיה של אמי,
את הלך הרוח בבית ואת תחושותיה הפרטיות.
ככה שלהורות הגעתי לזה well done.
(טיפ מחשבה קטן- אם אנחנו לא רוצים שילדינו יתענו ברגשות אשם-כדאי שנוותר עליהם בעצמנו).

בכל אופן בתי הבכורה נולדה ואנחנו (זוג מאד צעיר) יושבים על ספסל אבנים מחוץ לבית חולים
( עד היום, כמעט 29 שנים חלפו ועדיין אני מרגישה את התחושה)
וחושבים איזה שם לתת לה -ובלבי מהומה-
"אני אמורה להיות איתה עכשיו זה לא בסדר שהיא לא צמודה אתי איזה מן אמא אני??"..
לקח לי שנים מאד ארוכות, ותהליכים רבים,
ורק כשהגעתי לדרך בה אני עובדת היום וחיה אותה יומיום (קוד הקיום)
הצלחתי להרשות לעצמי לוותר על רגשות אשם כמתאבן, מנה ראשונה שנייה שלישית רביעית וחמישית - בכל יום..

ולכן אני כל כך מאמינה בדרך הזו וחשה שליחות להעביר אותה הלאה.
כי רגשות אשם זה רעל.
רעל מזוקק שאנחנו מזריקים קודם כל לעצמנו.
ואחר כך לאהובי ליבנו.

אז מה המוצר?

אתגר 21 יום של אהבה, נטולת רגשות אשם!
אני מזמינה אותנו למסע קטן- לנסות לוותר רק לתקופה קצרה על רגשות האשם- ולראות מה יוולד בתוכנו במקומם.
בכל יום אתן תרגיל קצר שיעזור ונקודת מבט נוספת..
בקבוצת הפייסבוק הסגורה רק לנו נוכל לשתף ולהעזר אחת בשניה ( מקווה גם אחד בשני)
להתמודדות וחיזוק השינוי ובכלל בתקופת קיץ לוהטת רגשות זו.
מוזמנים להכנס לקישור, להמשך תהליך...
www.mat.co.il/Bmc
ויותר ממוזמנות לשתף חברות שנראה לכן שירוויחו מזה..

זהו. שיהיה לנו קיץ מלא שקט בראש..

יום שני, 22 ביוני 2015

אני בגיל 8.
שבירה ועדינה מבפנים - כמו זכוכית.
סופר רגישה, סופר נפגעת.
נפגעתי כמעט מכל דבר, עלבון אמיתי או מדומה כעניין יומיומי.
מכירים את הילדים האלו?
שאחר כך הופכים לנערות ונערים פגיעים מחד
אבל מנסים להתעטף בשכבות הגנה
וכבר קשה לגעת בהם מרוב הצורך לשמור על עצמם?

הרגישות הגבוהה לא הקלה על חיי,
אבל היום אני מבינה שבניתי את הכלים איתם אני משתמשת כשאני פוגשת אנשים היום.

אנחנו לא בוחרים להיות רגישים או פגיעים.
לרוב זה מועבר בגנים ונלמד מהסביבה הקרובה.
אבל אם יודעים להפוך את המתנה הכואבת הזו לכלי - משרתים את העולם במקום לו הוא זקוק מאד..


שאלת מליון הדולר - איך שומרים על הרגישות ושומרים על עצמנו בו זמנית?

הכל עניין של הפרדות.
הבנה שכלית שמשפיעה על הרגשות שלנו,
הבנה של מה מפעיל אותנו ולמה. ומה אנחנו באמת רוצים. 
למשל - בגיל שמונה הרגשתי שקופה. שלא רואים אותי.
הרצון היה להראות, להיות מיוחדת, להשמע בעולם.
מכירים את זה? גם היום ....
כשהצורך הזה לא מקבל מענה בגיל ילדות,
הוא הופך למשהו תקוע, לאובססיה בחיים.

החיים יכולים להיות סובבים כולם סביב הרצון להראות ולהשמע,
להיות מיוחדת, ויחד עם זאת לעבור 
בתחושה קבועה של שקיפות.
הכי משמעותי - שאנחנו לא רואים את עצמנו. את הייחוד שבנו..

כל פעם שאני רואה אדם שמנסה בכל דרך להתבלט,
ברור לי שהוא לא רואה ולא מכיר את עצמו..
ומפתיע כמה אנשים שקופים לעצמם.

היום, כשאני מכירה ויודעת את עצמי, אני כבר לא חשה שקופה ושבירה
עדיין רגישה, אבל יודעת כל יום לראות את המתנות שהרגישות מביאה לחיי..



יום שני, 8 ביוני 2015


הוא ישב מולי, מתבונן ואומר - אני לא בטוח שיש בך את הכח לעזור לי.
ואני מולו חושבת ושואלת -  האם יש לך את הכח לעזור לעצמך.
האם הוא באמת מוכן להכיר ולדעת את עוצמתו,
ולממש אותה בעולם,
ולהיות עוצמה וכח,
ופשוט לחגוג את מה שניתן לו מהטבע שלו -
האם הוא מוכן להתמסר כל כולו לתוך התהליך - ולהכיר את כל צפונות יכולותיו
ופשוט להיות.
כמו עץ אלון גדול.
נוכח
חזק
בוטח
יודע
כמה אנחנו מפחדים להיות במקום הזה, שבו עוצמתנו המלאה יוצאת לאור.
כמה אנחנו מפחדים להעיז להיות כל מה שיש בנו,
ולהוציא את זה החוצה.
תארו לכם עולם נפלא, בו אתם פשוט חוגגים את מי שאתם...
לא מתחבאים ולא מסתירים מעצמכם שום פרט,
שום יכולת,
שום אהבה.
פשוט נוכחים, בפשטות ההוויה...

נכנסתי אליכם בסערה,
מתוך השיחות שאני מנהלת באחרונה עם אנשים.
הם מפגישים אותי עם הפחדים שלהם,
ואני פוגשת אותם ואותי.
לו רק ידעו כמה הם נותנים לי..
בחיים, בתוך יחסי הגומלין התמידיים שאנו מקיימים עם העולם -
כל אדם שאנו פוגשים באמת מפגיש אותנו עם תהליכים פנימיים שלנו.